אל שרה אשתו. כמו על שרה אשתו (רש"י) ויתכן שלא אמר לשון על, כי בזה היה משמעותיה דשלא בפניה אמר כן, לכן אמר אל, שמשמעותה בפניה, כמ"ש בויאמר לוט אליהם (לעיל י"ט י"ח), וכיון שאמר כן לאחרים בפניה, גם היא נתרצה לומר כן כמאמר אבימלך גם היא אמרה אחי הוא:
ויבא אלהים. וכי קב"ה אתא לגביהו דרשיעיא כה"ד ויבא אלהים אל בלעם ויבא אלהים אל לבן אלא ההוא ממנא שליחא דאתפקדא עלייהו הוה בגין דכלהו כד עבדי שליחותא נטלי שמא דא (מכדרשב"י דקי"א) וכ"כ הרע"ם מוכרחים אנו לומר שאין אלהים כאן קודש, כי אם היה הקב"ה המדבר, לא היה אומר ויתפלל בעדך:
השב אשת האיש כי נביא הוא. לרבותינו (מכות ט') דבור זה הוא לסתור טענת אבימלך שהצדיק נפשו לסבת אמרם אחותי היא, כי לפי המבואר (לעיל י"ב י"ג) דאמירת אחותי היא הגירושין הגמורים לדינא דבני נח ונעשית פנויה ומותרת לכל אדם, א"כ טענת אבימלך טענה גדולה היא, למה נגזר עליו עונש מיתה? הנה לסתור טענה זו בא המאמר, השב אשת האיש כי נביא הוא, לומר טענתך טענה צודקת אם אשת הדיוט, אבל להיותה אשת נביא אין לך טענה מספקת להפטר מעונש, כי אף דלדין בני נח הותר קשר האישות באמירה בעלמא, דבגלוי דעת בעלמא די להו שאין רצונם עוד בהתקשרות האישות, מ"מ מצד אברהם להיותו נביא הדבוק בהתהלכות דרכי השם ובמעלות נפשיות לקיים מצות התורה (כמאמרם קיים א"א כל התורה כלה) לא היתה חשובה מגורשת גמורה, כיון שלא כתב לה ספר כריתות, ובאמת בשלחו את הגר למאמר שרה נאמר וישלחה, דתרגם יב"ע, ופטרה בגיטא, אמנם בשרה שלא רצה אברהם לגרשה גרושין שעפ"י דין תורה, גם לא היה אפשר לו לפטרה בכל פעם בגט להיותו נוסע ממקום למקום בארץ לא לו, ורק להצלת נפשו לרוע אנשי המקום היתה השעה דוחקתו והכריחו להתיר קשר האישות לכל הפחות לדינא דב"נ, אף שאינה גירושין גמורים לדין תורה, ולפי"ז היתה שרה מגורשת ואינה מגורשת, מגורשת מדין ב"נ, ואינה מגורשת מדין תורה, הנה להיותה מגורשת מדין ב"נ באמת היתה חשובה מגורשת לכל אדם מבני נח, אבל לאבימלך, להיותו מחזיר עליה לשאול אם אשתו היא, ומסבתו היתה השעה דוחקת לאברהם להתיר קשר האישות עכ"פ לפי דין ב"נ, הדין נותן לחשוב אותה לאבימלך כאינה מגורשת, כמו שהוא ע"פ ד"ת. ונימא שלא אהני' לי' מעשיו לאבימלך כדי שלא יהא חוטא נשכר, ולא ליתהני מאיסורא (דמיון לזה, איסור שנתבטל במזיד אף שהוא מותר לכל אדם, מ"מ למבטל עצמו או למי שנתבטל בשבילו איסור שרי' עליה, וכבר מצאנו שדין ב"נ משתנה בין היותו לב"נ אחר להיותו בין ב"נ לישראל, דב"נ הבא על אשת חבירו אינו חייב עד שיבא עליה כדרכה, ודוקא אחר שנבעלה לבעלה תחלה, אבל נערה המאורסה, או נכנסה לחופה ולא נבעלה אין ב"נ חייב עליה כשהיא בת נח, אבל ב"נ שבא על נערה מאורסה בת ישראל, או אחר שנכנסה לחופה אף שלא נבעלה, חייב עליה ב"נ אף בבא עליה שלא כדרכה דבדינא ישראל דיינינן ליה כבסנהדרין נ"ז ב' וברמב"ם פ"ט ממלכים ה"ז, הכא נמי כיון דמצד אברהם איננה מגורשת מדין תורה, ראוי הוא דלאבימלך להיותו המסבב לגירושין דב"נ, להיות נידון כדין תורה להחשיבו בעיניו כאשת איש - ואנשי מעלה ההולכים בדרכים הנעלים מדיני ב"נ, לא היה נעלם בדור ההוא כי בית מדרשו של שם ועבר הי' מפורסם, וגם חנוך שנאמר עליו ויתהלך חנוך את האלהים, אמר עליו החכם הקדמון פילון העברי, שהשתדל חנוך הרבה להכניס בני אדם תחת כנפי השכינה, וחבר להם דתות הדומים כמעט לתורת משה, ואחרי שמציאות גדולי מעשה כאלה היה נודע בעולם, אין תימה אם נדון לפעמים את ההדיוט לפי תורת אנשי מעלה), והתבונן על שנוי לשון המקרא, שמתחלה אמר על שרה והיא בעולת בעל, וכאן קראה אשת איש, כי מתחלה מדין ב"נ אתא עלי' דבדידהו החיוב בבעולת בעל דוקא,לכן אמר בה והיא בעולת בעל, אמנם השתא דמצד דין תורה בא לחייבו, ואף בשלא היתה בעולת בעל איסור אשת איש שרי' עלה לכן קראה אשת איש, הכי נראה לדעתי טעם מקרא זה לדעת התלמוד (מכות ט') שאמרו אשת נביא הוא דתיהדר דלאו נביא לא תיהדר, אלא וגו' ודקאמרת הגוי וגו'. הלא הוא אמר וגו' נביא וממך למד וגו' מכאן שב"נ נהרג שהיה לו ללמוד ולא למד, ע"כ כלומר שהיה לו ללמוד שיש הבדל גדול בין הדיוט לנביא ושיש חילוק בין המשתדל להתיר האישות לאינו משתדל, ואומר מותר קרוב למזיד הוא כדרבא (עיין בטורי אבן לחגיגה ד"ג שהוכיח דהאבות קצת דין ישראל עליהם, אף שמימי אברהם יצאו מכלל ב"נ מ"מ לכלל ישראל לא באו) והנה רש"י פירש שם שהיה ללמוד דרך ארץ, כבר הרבה להקשות עליו הריטב"א בחידושיו שם, ומ"ש הריטב"א שם אע"ג דאומר מותר בעלמא חייב שאני הכא שעשה ע"פ נביא, היינו אלו אמר לו הנביא באמת וכו' ע"ש, ולא הבינותי דא"כ מלת נביא דקרא יורה על הפך המכוון להודיעו שהיא אשת איש: ובסוף פרק החובל למדו רבותינו ממקרא זה שהמבייש את חברו, אף על פי ששלם לו דמי בשתו לא נמחל לו עד שיפייסנו ויבקש ממנו מחילה על שציערו בבשתו, נראה שלא פירשו מלת השב ענין חזרה (צוריקק געבען) ענין השתנות הנושא ממה שממנו למה שאליו, דא"כ מה כי נביא הוא שאמר אחריו, וכי בשאינו נביא אינו מחוייב להחזירה, אבל פירשו השב ענין נחת מרגוע והשקטה כמו בשובה ונחת תושעון, משיבת נפש, מנחה ישיבו (תהלים מ"ב) שהמנחה משקטת רוח המקבל, וטעם השב פייס בדברי נחת את האשה עד שתמצא מרגוע בנפשה והשקטה ברוחה על מה שנצטערה בבשתה להיות נלקח בחזקה מיד בעלה ליד איש זר (בעזאֶנפטיגע, בערוהיגע) ולהגדיל חיוב פיוסו, אמר כי נביא הוא, שהוא אשת האיש מגדולי המעלה והחשיבות, לכן בשתה מרובה מאוד, וחיוב הפיוס לפי ערך חשיבותה, והסמ"ע בחוהמ"ש סי' תכ"ב וכן בתוי"ט הבינו חיוב הפיוס מן ויתפלל בעדך, כלומר שיפייסנו כדי שיתפלל:
רק אין יראת. הנה יראת אלהים הוא הדבר היותר גדול והתכלית העיקרו לבני אדם, והמקום שחסר בו שלמות העיקרי הזה אין בו מאומה, א"כ מה הוא מלת רק האמור כאן ? ונ"ל לפרשו מלשון ריקות והרקה (ענטלעערט), כלומר שהורק דבר מן הכלל, או שהכלל נתרוקן מן הדבר, וענינו שלא נשאר שום יחס בין דבר זה לשאר (בלאסס, נור, יעדאָך), ומכוונו יציאת דבר מן הכלל לגמר, והמכוון במאמר, המקום הזה הוא יוצא מכל שאר המקומות בענין שלילת יראת אלהים בו (אויסנאהמסווייזע מאנגעלט אין דיעזער געגענד דיא גאָטטעספורכט) ואין שאר מקומות דוגמתה בחסרון שלמות העיקרי הזה, ועד"ז יתכן לפרשו בכל דבר יקר וחשוב, כמו רק הכסא אגדל ממך, רק חזק לבלתי אכול הדם, וכן (ישעיה כ"ח) והיה רק זועה הבין שמועה, מלות רק זועה מחוברים יחד בטעם, ומכוונם זועה מופלגת בגדלה היוצא מכל שאר זועות (בעזאָנדערער שרעקק), וא"צ לחבר מלת רק למלת הבין שמועה כלמפרשים שם, ובאמת מלת רק שהוא לשון מעוט לדעת רבותינו, הוא בעצמו יציאה מן הכלל, ואין הפרש בין אם הדבר יוצא מן הכלל להיות בו דבר נוסף, בין שהוא יוצא מן הכלל להיותו מחוסר דבר מן השאר, ואפשר לפרש מלת רק רע כל היום, שהמכוון בו כלו לגמרי רע (דורכאויס שלעכט), שאין בו כ"א רע ולא נמצא בו שום חלק מן הטוב, כענין והיית אך שמח שהמכוו כלו שמח ולא יתערב בשמחתך שום דאגה ועצבות, וכן כאן רק אין יראת אלהים, ירצה חסרון יראת אלהים לגמרי, וידידי הר"מ בערלינער ני' אמר מלת רק אינו מוסב למה שאחריו כ"א לשלפניו, על כי אמרתי, והוא אמירה בפה, וטעמו אם אמרתי אחותי לא היה בו סבה אחרת רק סבת מניעת יראת ה' במדינה (ווענן איך געזאגט האבע וואר'ס נור) והוא נכון:
התעו אותי. האלילים שבבית אבי הם גרמו לי לעזוב את ארץ מולדתי ולהיות תועה בארץ אחרת וליסע ממקום למקום לפרסם בעולם בטול האמונה הכוזבת. כ"ה לפי נגינת הטעם שהפסיק אלהים ממלת אותי שהוא ברביע, והטעם מחבר אלהים למה שאחריו. ולפי"ז אינו שם קדש. וכן ליב"ע הוא שם חול, וכן לפי' הרע"ם:
כסות עינים. המכוון במקרא קשה מאד, ועל פירש"י כבר טענו, היאך ימנע ע"י זה הקלון הלא לכל זונה יתנו נדה, ונ"ל במכוונו. כיון שהסתכלות באשת איש אסור כדכתיב ולא תתורו וגו' ואחרי עיניכם ונודע הוא כי במדינות מזרחיות מקפידים האומות גם היום מאד בהבטת פני נשואה, ובפרט בנשי המלכים והשרים שאין רשות לשום אדם להביט בה זולת הסריסים שמשרתים בהיכלם (ערביות יוצאות רעולות, ומדיות פרופות שבת ס"ה) ולזה מעת הנישואין ואילך, הרי הוא כאילו הבעל עושה כסות ומכסה לעיני כל אנשים מלהביט באשתו (ואפשר שמזה נשתרבבה ענין הנומא, כתובות י"ז ב' לכסות פניה, עיין בערוך) וזהו כסות עינים דקרא, כי אחרי שראה אבימלך כי אברהם ושרה העלימו נשואיהן, וגם בני ביתם עבדיהם ושפחותיהם לא גלוי שהיא נשואה (כמ"ש רש"י פ"ה לדעת רבותינו) והנה היא כפנויה לעיני כל, ומסבה זו אין אנשים אחרים נמנעים מלנשוא עיניהם להביט בה ולחשוק אותה, ולזה נכשל גם הוא לקחת אותה אל ביתו. לכן אמר לה, הנה נתתי אלף כסף, כלומר ממון רב הייתי מבזבז לתתו לאחיך אם לא היה מעלים כ"כ נשואין שלכם, אבל היה מגלה, לכל הפחות ע"י בני ביתו העבדים והשפחות, כי הוא אישך, ובזה היה מכסה עיני כל אנשים מלתת עיניהם ביפיך, וזהו הנה הוא לך כסות עינים לכל אשר אתך, כלומר אם ע"י העבדים והשפחות שהם אתך בבית היה מראה שהוא לך כסות עינים, כלומר אישך, כי אם אלה לא היה מעלימים את הדבר ממילא היה הדבר מפורסם לכל אדם, וזהו ואת כל ונוכחת, כלומר גם לכל אדם היה הדבר מבורר בלי ספק יהיה כלם נצולים מלהכשל בה, מלת נתתי איננו פעל עבר ודאי (איך האבע געגעבען) כי לא הוזכר מקודם רק נתינת צאן ובקר לא אלף כסף, גם אם היה נתינת סך ממון כזה לא היה מעלימו נגד צאן ובקר שהוא טפל אלי', אבל נתתי הוא פעל מורכב, הלואי שנתתי, ומלת הנה יורה על החפץ והרצון (כמ"ש לעיל הנה עצרני) וטעם הנה נתתי, בחפץ ורצון גמור הייתי נותן (איך ווירדע גערנע געגעבען האבען) ומלת הנה השני ישמש להצדיק הדבר ולאמת אותו (כמ"ש לעיל בהן לי לא נתת זרע) וטעם הנה הוא לך, כסות עינים, אם היה האמת ומצדיק שהיא אישך (וואֶרע ער ווירקליך פיר דיך איין פערדעקק דער אויגען, פערהיללונג דעס בליקקעס) ומלת ונוכחת הוא נפעל עבר כמו ונשכחת צור (ישעיה כ"ג) ונקמץ הכ"ף בעבור ההפסק, וענינו לרשב"ם פרסום, ולרש"י לשון בירור דברים (אשפייביר, ערלייטערט, בעשיעדען, בעשטיממט) והוא נופל על ענין המדובר, וטעמו היה הדבר מבורר, שהיו הכל יודעים בבירור כי אשת איש את (ווארע דיא זאכע קלאר ענטשיעדען) והוי"ו בונכחת כבר כתב ראב"ע שהוא כוי"ו של ביום השלישי וישא אברהם את עיניו. כפ"א רפה בלשון ישמעאל:
ויתפלל. שם תפלה נגזר לרש"פ מן פלל שהוראתו חתוך פסק דין בין צדדי הטוענים, ועיקר שרשו שתי אותיות שממנו מלת פלה שהוראתו ברירה והבדל בין הצדדים (אויסזאָנדערן) כמו אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל. ומזה נגזר שם פלל להוראת הברירה המחשבית, וזה, כשיזדמנו לאדם ב' דברים מתחלפים או דבר וסותרו שבהשקפה ראשונה הוא נדון בנפשו אם לאחוז בזה או בזה, הנה בעודו נושא ונותן בשיקול דעתו אז עדיין מחשבותיו מעורבבות בו כל עוד שאין לזו על זו שום הכרעה, אמנם כשנותן אחר העיון הכרעה לאחת מן המחשבות המדיינות זו עם זו ונטה לצד אחד מהן, אז יפול על הענין לשון פלל, כלומר שהפלה בין צדדי הטוענים העיוניים שהוברר האחד מכל השאר (אורטהייל געפאֶללט), ובא בכפל הלמ"ד להפלגה דהיינו ברירה מוחלטת שאין שם עוד איזה ספק וערבוב הרעיון. ומזה ראה פניך לא פללתי, פי' שלא נתתי שום הכרעה ופיסוק דין במחשבות שאראה פניך עוד, ונתן בפלילים, הוא שם תאר לדיינים ע"ש שעושים פלילה והבדלה בין טוען ונטען (שיעדסריכטער) ובי"ת בפלילים הוא בי"ת על פי, כמו בדבר ה' שמים נעשו, והיינו שיתן ענשו עפ"י פסק הדיינים, וכ"ה כל ענין פלילים שבמקרא. ומזה נגזר שם תפלה, והיינו בקשה שיבקש האדם את בוראו שיהיה נזקק לדינו ויעשה לו פלילה בינו ובין רוע מזלו הנשפט אתו, כי כשהאדם נתון בצרה וענין רע הרי הוא כאלו מתעצם בדין עם אותו הענין אם לנצח אותו או להתנצח ממנו והנה הוא מוסר דינו לשמים ועושה את הבורא ב"ה השליט על שניהם לדיין, ומסדר את טענותיו ומציע זכיות שבידו נגד הצד שכנגדו, ולבו נכון ובוטח שתהיה הכרעת דינו לכף זכות כפי מה שהוא משער שטענותיו וזכיותיו טובים ונכוחים, כי כל תפלה היא בקשה שיש עמה טענה (לפי שנגזר מן פלילים שהוראתו על פסוק דין הנעשה עפ"י דיינים), ומזה תפלות אברהם ומשה ע"ה, השופט כל הארץ לא יעשה משפט, למה יאמרו מצרים, זכר לאברהם, ושמעו מצרים כי העלית, ואמרו מבלתי יכולת, האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף, בכל אלה בא המתפלל בטענה ודין ודברים כאומר שהזכות מתחייב מצד היושר, והוא מעורר את מדת ישרו של הקב"ה. היוצא לנו שהנרצה בלשון תפלה בקשת האדם מבוראו שיעשה פלילה בין האדם המבקש ובין המערכה הטבעית ומזלו הגרוע שהוא צד שכנגדו. ובא שם תפלה בפעלים תמיד בהתפעל, והיינו התעוררות הנפש והתפעלותה על בקשת מעשה הפלילה מהשם ב"ה, ותרגומו (אום ענטשיידונג ביטטענד געוואָרדען), ונמצא בכמו זה הרבה לשונות מורות על חפץ האדם שיעשו לו אחרים איזה דבר ומונחות על אופן כאילו היה הוא בעצמו פועל הדבר, כמו ובמה יתרצה זה אל אדוניו (ש"א כ"ט) כלומר איזה מעשה יעשה שירצהו אדוניו. ועוד הרבה כמו זה ורובם בהתפעל כמו והתגלח, נתראה פנים. והנה אמרו (סנהדרין מ"ד) ויעמוד פינחס ויפלל ויתפלל לא נאמר אלא ויפלל מלמד שעשה פלילות עם קונו. באמת גם ויתפלל הוא לשון עשות פלילה, אלא שבהתפעל מורה על התעוררות אל עסקי פלילה שעושים אחרים, ובקל מורה על הפלילה שיעשה הוא עצמו, וכשיאמר ויפלל ולא יתפלל שהיה נשמע שביקש מן השם לעשות פלילה, מגיד שעשה הוא עצמו פלילות, שהמעשה ההוא שעשה מפי עצמו נחשב לו שעשה פלילות עם קונו. ועמ"ש ר"פ ואתחנן:
